יעקב,"קובה", היה בן 13, כשכבשו הנאצים את פולין. תוך יום הפך מהילד הקטן של המשפחה לבוגר. הוריו היו סוחרים בעיר צ'נסטוחובה בפולין, והם נותרו ללא עבודה. כמו ילדים אחרים באותה תקופה, נאלצו יעקב ואחיו הגדול, לפרנס את המשפחה. היו בורחים דרך חומות גטו צ'נסטוחובה, אליו הועברה המשפחה, לצד הפולני של העיר כדי לבקש מזון. המראה הפולני הבהיר שלהם, והשפה הפולנית הרהוטה שבפיהם, סייעו להם. איש לא חשד ששני הנערים הם יהודים מהגטו, שם חיו עד 1943. כשחוסל גטו צ'נסטוחובה, הועברו למחנה עבודה שהיה סמוך לעירם. הוריהם כבר לא היו עימם. הם ניספו ב-1942 בטרבלינקה. במחנה העבודה עבד קובה בבית חרושת לתחמושת.
הוא מספר:
"הכנו תחמושת שתהרוג את אחינו. הכל בכפייה, בעל כורחנו. כבר בגטו נפוצו שמועות על יהודים שמובלים ברכבות למוות. אך לאנשים היה קשה לתפוס ולהבין את זה. אנשים בודדים, שנמלטו ממחנות ההשמדה וחזרו לגטו, סיפרו לכולם את האמת. חשדנו, אך לא ידענו בוודאות על מכונת הרצח הנוראה. ביוני 1944, לאחר למעלה משנה במחנה העבודה, כבר ידענו הכול בוודאות. ידענו מה יהיה סופנו אם לא נימלט משם בעוד מועד. במשך שנה, אחי ואני הכנו תוכנית בריחה.
הכנו פתח בקרשי הגדר הענקית שסבבה את המחנה. לאט לאט שחררנו שני קרשים. עבדנו בזהירות מרובה, כדי שהשומרים הנאצים שערכו סיורים סמוך לגדר יומם ולילה לא ישימו לב. חיכינו לבוקר לפני ההשכמה לעבודה. ידענו מראש מתי עובר הסיור במקום. לאחר שעבר, ברחנו דרך הקרשים המשוחררים. היינו שלושה, אחי ואני, וחבר נוסף. החבר כבר היה בעבר מחוץ למחנה והכיר פולנים כפריים שיעזרו לנו. יצאנו בשקט ובזהירות. סגרנו אחרינו את הקרשים. לפתע הופיע מולנו נאצי עם נשק שלוף. הוא ראה שעברנו את הגדר והביט בנו. קפאנו במקום מפחד, השניות שחלפו נידמו בעינינו נצח. היינו בטוחים באותו הרגע שסופנו הגיע. כבר היינו "מיודדים" מאוד עם המוות. ראינו מוות בכל פינה, גם בגטו וגם במחנה. איבדנו את כל חברינו ומשפחתנו. התחלנו לחוש אדישות. הפחד היחיד היה שמא יסגירו אותנו לגסטאפו, שיחקור אותנו בעינויים. היו אנשים שתלו על צווארם בקבוק עם רעל ציאניד. ברגע שתפסו אותם הם התאבדו, כדי לא לעבור עינויים. אך אנו היינו עניים מרודים והציאניד עלה הון. אפילו למות בכבוד לא התאפשר לאנשים במצבנו. היינו בטוחים שהגרמני שהביט בנו יסגיר אותנו מיד, והתכוננו לגרוע מכל. אך אירע לנו נס! הוא הביט בנו, והמשיך בדרכו, מתעלם ממה שעיניו רואות! עד היום איני מצליח להבין זאת. אנחנו חייבים לו את חיינו. היו, כנראה, כמה בני אדם, שפויים, אנושיים, בכל הגיהינום הזה.
המשכנו בדרכנו לעבר אותה משפחה שקיווינו שתסייע לנו. היינו צריכים לצעוד כחמישים ק"מ ברגל. פגשנו בדרך איכר. ניצלנו את הפולנית הרהוטה שבפינו והזדהינו בתור פולנים. שאלנו אותו היכן יש פרטיזנים באזור. הוא הפנה אותנו לקבוצת פרטיזנים שהיו אנטישמיים במיוחד. כל מטרתם הייתה למצוא יהודים ולרצוח אותם. הם לא הפסיקו להשמיץ יהודים ואנחנו נאלצנו להשתתף בגילויי השנאה כדי שלא יחשדו בנו. בלילה ברחנו מהם והמשכנו בדרכנו בפחד מתמיד. הגענו ליעדנו, לכפר ססמין, בשלום. שם הייתה משפחת איכרים פשוטה וטובת לב, משפחת היידס, והיא סייעה לעוד יהודים מלבדנו. אנאלפביתים, אך אנשים נפלאים וטובי לב. על אף סכנת המוות שריחפה מעל ראשו של המסייע ליהודים, הם החביאו גברים יהודים בתוך בור החפור באסם. הם החזיקו ביהודים נרדפים משנת 1943. חלק מהיהודים שהסתתרו אצלם ביום והלכו לחפש אוכל בלילה נתפסו על ידי פרטיזנים אנטישמיים ונרצחו. פולנים שהסתירו יהודים לא פחדו מהגרמנים אלא מקרוביהם, בני משפחה, שכנים וחברים שילשינו עליהם. בני הזוג היידס שרדו את השואה ולא נתפסו.
יחד היינו תשעה גברים. הם פיזרו אותנו גם אצל ילדיהם. לעולם לא אשכח איך אחד הגברים שהסתתרו בבור התנגד לבואנו. הוא טען שמסוכן לקבל אותנו, שאנחנו קבוצה כל כך גדולה. יומיים לאחר בואנו, החליט שאחי ואני חייבים לעזוב. זה היה פסק דין מוות עבורנו. החבר שיצא אתנו מהמחנה סירב להישאר בלעדינו, אמר לקבוצה שהוא קשר את גורלו אתנו. שאר חברי הקבוצה היו בעדינו. שוב ניצלנו. חיינו שמונה חודשים בתוך הבור באסם. בלילות היינו מסתובבים בחוץ עם נשק וגונבים אוכל מהגרמנים. בבור שהסתתרנו בו במשך היום היה פתח קטן, דרכו בני הזוג היו מעבירים לנו מעט אוכל. את שאר המזון השגנו לבד בלילות.
היה לנו קשר עם אנטק, שהוא יצחק צוקרמן. הבת של הזוג היידס הייתה נוסעת עם אנטק לוורשה, מתלווה למסעותיו ומסייעת לו. במרץ 1945, אחרי שהסתיימה המלחמה, נסענו אליו לוורשה והוא סייע לנו להגיע לישראל. בינואר 1946 עליתי ארצה עם קבוצת נוער ציוני.
פני המובלים למוות הזועקים לאחיהם שנותרו לנקום את מותם לא הרפו ממני כל השנים. כבר אז, באותם רגעים, ידעתי שאם אשאר בחיים אמלא את צוואתם. שאלתי את עצמי שנים רבות, מדוע אני שרדתי ולא שאר מיליוני היהודים שהושמדו? הבנתי שאני ושאר הניצולים שרדנו להנציח את מה שהיה. הם ניספו בחשאי ונקמת הניצולים היא להנציח את זיכרם בגלוי."