סיפורה של אירנה

 

גרנו בפולין בעיר זאקופנה (בפולנית: Zakopane) כשפרצה מלחמת העולם השנייה אני הייתי בת 3. ההורים שלי לקחו אותי משם ונסעו להורים שלהם לעיר פשמיש (בפולנית: Przemyśl)  שם חיינו כולם בגטו-גטו פשמיש. העיר פשמיש חולקה לשניים, צד רוסי וצד גרמני .הגטו היה בצד גרמני והצד הרוסי היה פחות או יותר חופשי. בזמנים ההם בגטו חיינו כמשפחה גדולה: סבתא,4 גברים, 2 נשים ושלושה נכדים(אני ועוד שניים), היתר היו נשואים כבר. הורי היו מתגנבים כל פעם לצד הרוסי מהצד הגרמני. הם התעסקו במסחר עד שיום אחד אימי יצאה העירה מהגטו ולא חזרה מעולם.

אבי נתפס על ידי רוסים (אין כבו דה) הוא הוכנס לבית הסוהר ונשלח למכרות פחם בעיר דומבס שברוסיה. במכרות אלה עבדו יחד עם אבי קבוצת יהודים. הם החליטו לעשות מעשה ולכתוב מכתב למנהיג הגדול,סטלין. לאחר זמן המכתב הגיע לסטלין, ומיד לאחר מכן בלי שום הסבר הם שוחררו מאתר הפחם. כשאבי הגיע חזרה לגטו כולם התפלאו שדבר כזה קרה, היו כאלה שלא רצו להאמין. אבי שמע בדרך לגטו שמועות שהולכים לחסל את כל מי שנמצא בגטו. הוא שמר על כך בסוד, הוא הבין שלא תהיה לו ברירה אלא לברוח לבד, וכך עשה וברח לרומניה עד אחרי המלחמה.

אני הייתי בת 6  בשנת 1942 עדיין בתוך הגטו. לפני המלחמה הייתה להוריי ידידה פולניה טובת לב ששמה היה ורוניקה. אנחנו קראנו לה "ויקי" .ויקי יחד עם "השיירה"(קבוצת פולנים שהתארגנה  לילה אחד ,בחושך מוחלט ללא ירח  להבריח כמה שיותר יהודים מהגטו תמורת כסף). חילצה אותי מהגטו, היא הייתה בסכנת חיים ולכן יחד נסענו לקצה השני של פולין בשביל שלא יכירו אותה ואותי. היו לה ניירות שאני בתה והייתי צריכה לקרוא לה אמא.  גרנו בעיר זורוצוב והיא עבדה בתור עקרת בית. באחד הימים היא ראתה שיירה גדולה של יהודים מובלים לתחנת רכבת. היא לא יכלה לעשות כלום מכיוון

שידעה כי היא עלולה להיהרג. היא חזרה מפוחדת הביתה ובערב כשנכנסה לאורווה לתת אוכל לסוסים מערמות הקש, היא הושיטה את ידה בכדי לאסוף ערמת קש ופתאום היא רואה זוג הורים עם ילד בן 10. היא הבינה מיד שאלו הם יהודים שברחו מהשיירה שהובלה לרכבת  בבוקר. הם ביקשו ממנה לשמור על בנם הקטן למשך מספר ימים בודדים והם יחזרו ויאספו אותו. היא הסכימה . הם עזבו את האורווה,רכבו עם 2 פולנים בעגלת סוס תמורת הרבה מאוד כסף. הילד, ששמו היה אדם נשאר אצל ויקי והיא הסתירה אותו מעל האורוות. שם היו מחסני אוכל לחיות בחווה. כל בוקר אני הייתי פותחת את המחסן מביאה לו אוכל ומרוקנת את סיר הלילה שלו שהיה מונח ללא מכסה עם ריח נוראי שעד היום חרוט בזיכרוני כחוויה טראומטית מאוד. 3 או 4 פעמים ביום הבאתי לו אוכל ושיחקתי איתו. אני זוכרת שישבנו לשחק וממש מצא חן בעיני השיער המתולתל שלו שנראה ממש כמו טבעות שחורות לעומת השיער שלי שהיה בלונד וחלק. שיחקתי בתלתליו ומתחתי אותם כמו קפיץ, הוא צחק מזה ואותי זה שעשע מאוד. הוא  אהב אותי מאוד ובלילה כשישן לבד במחסן הוא חיכה בקוצר רוח שיגיע הבוקר לפגוש אותי. בוקר אחד אני מגיעה ורואה חדר ריק וחלון פתוח. שאלתי את ויקי מה קרה לילד והיא השיבה לי שהוריו באו ולקחו אותו חזרה. לאחר המלחמה(כבר הייתי נערה) נסעתי יום אחד לויקי ושאלתי אותה המון שאלות, בין היתר עניין אותי לשמוע מה קרה לאדם. היא סיפרה לי שהילד היה מאוד משועמם פתח את החלון וקפץ. הוא הלך לחפש את הוריו ונתפס על ידי פולנים שצעקו לעברו "יהודי" (zet) .באותו זמן עבר שם קצין גרמני ששמע את הקריאות וירה לו בראש 2 כדורים, אדם הילד נהרג במקום. שאלתי אותה גם מה קרה עם ההורים שלו והפולנים שהצילו אותם. היא סיפרה לי שלקחו אותם עם הסוס באמצע היער, הרגו אותם וקברו אותם במקום.

יום אחד יצאנו לטייל בעיר וראינו חבורת יהודים שיצאו ממקום מחבואם בשביל לחפש אוכל. ויקי זיהתה מאותם חבורת יהודים את החברה הכי טובה שלה(נינה) ומיד בשביל לא להיתפס סובבה את ראשה והמשכנו לנו בטיול. החבורה התחילה להתווכח בניהם בכל רם, כמה פולנים שמעו אותם והלשינו לגרמנים. הגרמנים הובילו אותם במכות לבית קברות יהודי ופקדו עליהם להתפשט. כולם התפשטו חוץ מחברה של ויקי, נינה, שסירבה להתפשט, היא הופשטה בכוח על ידי אחד הקצינים וקיבלה כדור לראש. כולם נקברו במקום.

באחד הימים כאשר יצאנו להסתובב בעיר פגשנו מכרה פולניה שהכירה את ויקי מהכפר שלה. הגברת ראתה אותה יחד איתי והחלה לשאול שאלות: מאיפה יש לך בת כל כך גדולה? הרי אני מכירה אותך כל כך טוב! אף פעם לא שמעתי שאת נשואה או ראיתי שאת בהריון. בטח את מחזיקה ילדה של יהודים! אותה הפולנייה ניגשה למעסיק הגרמני של ורוניקה ושאלה אותו האם טעים לו האוכל שהוא אוכל כל יום למרות שבעצם מבשלת אותו יהודייה! הוא לא ענה לה כלום, הוא שתק. והיא באותו יום הלכה להלשין לגסטאפו (משטרת גרמניה,שאפילו הגרמנים פחדו מהשוטרים בגסטאפו). ורוניקה רצה למעסיק הגרמני שלה, סיפרה לו הכול וביקשה את עצתו. באותו זמן הגיע חבר טוב של המעסיק הגרמני שעבד בגסטאפו וסיפר שיש סכנת חיים לעוזרת שלו ולביתה. המעסיק שאל את חברו מה עליו לעשות בשביל להציל אותם? הוא אמר שתיסע מהר לכפר שלה ותביא ניירות של הסבא רבא. המעסיק ניגש לורוניקה והסביר לה מה לעשות ואמר לה, תשאירי את הילדה אצלי וחזרי לכפר כמה שיותר מהר. וכך היא עשתה בלי שאלות. כשהגיעה לכפר היא פנתה לכומר והתחננה בפניו שיעזור לה בעניין. הכומר הסכים וזייף מסמכים עבור הילדה היהודייה והפך אותה לביתה הביולוגית של ויקי ולפולנייה כשרה. היא  חזרה עם כל הניירות לבעל החווה ובינתיים הגיע מכתב מהגסטאפו שעליה להתייצב בגסטאפו במיידי יחד איתי. במשך כמה ימים ורוניקה כל הזמן לימדה אותי איך להתפלל והסבירה לי שעלי לציית לכל מילה של הגרמנים. אני זוכרת את היום שהיינו צריכים להגיע לגסטאפו, עמדתי על יד השולחן בחדר כשהיא מסרקת אותי וקושרת סרט על ראשי וכל הזמן מדברת אלי. אחרי כמה שנים טובות שכבר הייתי נערה שאלתי אותה מה כל הדיבורים שדיברת אלי אז בחדר. היא סיפרה שהיא לימדה אותי איך להתפלל ולהתנהג בנימוס כלפי הגסטאפו. הגיעה השעה ואנו נכנסנו לבניין גדול. הגענו לחדר מאוד גדול שם ישבו בכל פינה צמוד לקיר אנשים עם מדים(לא ידעתי מה זה גסטאפו). כשנכנסתי ראיתי שהשולחנות היו מאוד גבוהים, סימן שהייתי מאוד קטנה. באמצע החדר עמד גרמני מאוד גבוה. ידו השמאלית מאחורי הגב ובידו השנייה סימן לי להגיע אליו. ורוניקה סיפרה לי שבזמן שנכנסה לחדר השוטר הביא לה סטירת לחי שהיא כמעט התעלפה. התקרבתי לאמצע החדר והוא פקד עלי להסתובב במשך כמה שניות. אינני יודעת מה הוא רצה ממני או מה חיפש עלי אבל הוא לא מצא בי שום פגם. לא נראיתי יהודייה  והניירות של הכומר אכן הצילו אותנו. שוחררנו חזרה לחווה של הגרמני. המעסיק הגרמני קיבל צו ובו קריאה להתייצב מייד לחזית הצבאית הגרמנית. הוא נאלץ לעזוב את החווה כבר באותו היום. ויקי נאלצה גם היא לעזוב את החווה בגלל שפחדה להיות בלעדיו. היא לקחה אותי לאימה השוכנת בתוך יער סמוך לעיר כרכוב. שם שהיתי זמן קצר מאוד ומשם עברתי לאחות של ויקי שלקחה אותי לביתה. לאחר זמן מה היא פחדה להחזיק אותי ולקחה אותי לאחות נוספת של ויקי ששמה היה ויאשה. היא מאוד רצתה לאמץ אותי כיוון שלא היו לה ילדים והיא תמיד חלמה ורצתה מאוד. אני זוכרת שלשף בבית קראו פריץ מוק ייאיי-דבר. כשיצאנו לטייל באזור פגשה אותנו גברת פולנייה ודרשה לדעת מי הילדה הזאת, ויאשה ענתה לה מיד שזו הבת של אחותה המתגוררת בוורשה. באותו זמן בוורשה התנהל מרד של פולנים כנגד המשטר. ויאשה פחדה והעבירה אותי למשפחה אחרת. וכך אומצתי סחור סחור ועברתי ממשפחה למשפחה ותמיד היו לי שם הרבה ילדים שלמרות הרעב והעוני לא הרגשתי רע ושיחקתי ואכלתי יחד עם כל הילדים. אצל כל משפחה הנחו אותי וביקשו ממני לקרוא להורים אמא ואבא ולהתייחס לילדים כאחים ואחיות. הייתי הולכת יחד איתם לכנסיות, הייתי צריכה להתפלל כל ערב לפני השינה יחד עם כל הילדים. אני לא ידעתי שאני יהודייה ולא ידעתי מה זה המושג יהודי.

לאחר המלחמה בשנת 1946 הגיע למשפחה בה חייתי, אדם בלבוש מכובד עם עיניים כחולות ויפות ומספר לי את האמת שהוא אבי האמיתי. ואני חשבתי לעצמי-טוב יש לי אבא נוסף. ולא ידעתי שלכל ילד יש רק אבא ואמא אחד כי לי היו הרבה. לאחר כמה ביקורים של אבי סירבתי ללכת איתו . הוא ביקר אותי והביא לי סוכריות יקרות עטופות בנייר צלופן. לקחתי סוכרייה אחת ואת היתר חילקתי בין הילדים. הוא שאל אותי שוב האם אני רוצה ללכת איתו ושוב סירבתי כי היה לי טוב שם. באחד הפעמים שבא לבקר אותי הוא הביא לי שוקולד אמריקאי מאוד גדול בעטיפה מזהב. אני התעניינתי בנייר כי לא עלה בדעתי שיש בפנים שוקולד ובקשתי ממנו את הנייר והוא הסכים. פתח את הנייר וחילק לי את השוקולד לקוביות, אותם חילקתי לכולם ואכלתי גם אני. עד היום הזה אני זוכרת את הטעם ההוא של השוקולד. ישבנו בחצי מעגל הוא ניגש אלי ושאל אותי שוב-את רוצה ללכת איתי? וכולם אמרו לי לכי הוא אבא טוב שייתן לך המון מתנות. וכך הלכתי עם אבי האמיתי. חייתי איתו עד שנת 1958 בפולין ובינתיים השלמתי לימודי הנדסאי כימיה. אבי נפטר בשנת 1962 ואני עליתי לארץ לבד ב- 31.12.1958  חייתי בקיבוץ גשר בעמק בית שאן והתחתנתי בחיפה. בעלי נפטר ממחלה קשה. עזבתי את חיפה ועבדתי במשרד הביטחון. הכרתי את יעקב וודיסלבסקי-קובה,התחתנו וגרנו ברמת גן. בשנת 1992 עברנו יחד לאריאל וכאן בנינו את בית הזיכרון לשואה ולגבורה. ב- 2013 בעלי יעקב ז"ל נפטר ואני מפעילה את בית הזיכרון לבד. כיום בית הזיכרון פעיל מתמיד!